גדולה הכנסת אורחים
הכלל החורז את ספר בראשית הוא "מעשה אבות סימן לבנים." הרב עזריאל אריאל מדגים כיצד הכנסת האורחים של אברהם אבינו מלמדת כיצד מעשי האבות הם הדרכה מפורטת ומקיפה לבנים להכניס אורחים .
ידוע הוא אברהם אבינו במיוחד במידת הכנסת האורחים שלו. ואנו, בדברים הבאים, נבקש לאחוז בשולי גלימתו וללמוד מהנהגותיו להלכה ולמעשה.
הפרשה פותחת בכך שאברהם "יושב פתח האוהל כחום היום", "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו". אברהם לא רק נענה לאדם הסובל בו הוא נתקל, אלא מחפש למי יוכל לעשות חסד. דומה הוא לנהג הסוטה ממסלול נסיעתו אל הנתיב הימני, הסמוך לטרמפיאדה, לראות אם יש טרמפיסטים אותם יוכל לארח במכוניתו ולהביאם אל מחוז חפצם. כאברהם, הנמצא כעת ביום השלישי למילתו וסובל מכאובים, גם נהג זה מתאמץ להכניס אורחים למכוניתו אף בשעה בה הדבר קשה לו.
אברהם נושא את עיניו ומחפש, עד אשר "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִיצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם...". ראייה כפולה הוא רואה. לא רק מבחין בהם אלא גם מבין את מצבם, שלא היו רוצים להטריחו. ומכאן – עיקרון נוסף בהכנסת אורחים: להיות בבחינת "משכיל אל דל", להתבונן ולהבין את צרכיהם, גם כאשר באופן גלוי הם מביעים דבר הפוך.
מאחר שהבחין באורחים, תגובתו מהירה וזריזה. "וירץ לקראתם מפתח האוהל". הזריזות מבטאת רצון טוב, מוטיבציה גבוהה ועשייה מתוך הזדהות מלאה; לא כמי שכפאו שד.
התייחסותו הראשונית של אברהם לאורחיו, תמוהה לכאורה. "וישתחו ארצה. ויאמר: אדוני...". מי עושה טובה למי? הוא כלפי האורחים או האורחים כלפיו? מי צריך לחלוק כבוד למי? מטבע הדברים, האורח אסיר תודה למארחו, אולם אברהם, הרואה את צלם הא-להים שבכל אדם, חולק כבוד לאורחיו. "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".
דעה שנייה בין הפרשנים היא שהמילה "א-דני" איננה מילת חול, המתייחסת למלאכים, אלא מילת קודש, הפונה אל הקב"ה, באמצעה של התגלות נבואית. אברהם מבקש מן הקב"ה שימתין ויחדש את הנבואה לאחר שיתפנה מן העיסוק באורחיו. מעטים הם הזוכים לנבואה, ואף הנביאים, לא בכל שעה הם זוכים לה. ואברהם, לאחר שזכה בזכייה כה נדירה ויקרת המציאות - בנבואה – מוותר עליה למען אורחיו, ואף אינו חס על כבודו של הקב"ה ומבקש ממנו להמתין... מכאן למדו חז"ל כי "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה". קביעה זו איננה אמירה רעיונית מופפשטת, אלא קביעה הלכתית. בהלכות שבת, בהלכות יום טוב ובהלכות כשרות מצאנו פעמים רבות כי דבר מסויים אסור, אולם אם הוא נחוץ "לצורך אורחים" – הרי הוא מותר, תוך הסתמכות על דעות מקילות מבין פוסקי ההלכה. בדומה לכך ישנו פסק הלכה מעניין של ה'משנה ברורה' בהלכות קידוש בשבת. לאחר שהוא כותב ש"אם אינו תאב לאכול יכול להמתין מלקדש עד שירעב", מוסיף המשנ"ב:
ומכל מקום נראה דהיכא דיש בזה משום שלום בית או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים, ובפרט אורח עני – לא יאחר בכל גווני (=בכל אופן), דכיון דהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר.
ובספרו 'אהבת חסד' מביא החפץ-חיים (שהוא הוא בעל ה'משנה ברורה') מחלוקת בשאלה עד כמה דוחה כבוד אורחים את מצוות תלמוד תורה.
אברהם פונה אל אורחיו: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ". אברהם, ברגישות רבה, מזהה את כל צרכיהם של אורחיו: לא רק הצרכים המינימליים, של מזון ושינה, אלא גם "מותרות" כמו רחצה ומנוחה קלה בצִלו של העץ.
חז"ל מספרים לנו כי היתה לו מטרה נוספת ברחיצת רגליהם. חשב אברהם כי ערביים הם אלה, המשתחווים לאבק רגליהם, וביקש להסיר מהם את אותה עבודה זרה קודם שישבו באהלו. גם בימינו מתבקשת לעתים הכנסת אורחים של אנשים לא מוכרים, שחלקם עלולים להיות טיפוסים מפוקפקים מבחינה מוסרית או אנשים שאינם שומרי מצוות. דרכו של אברהם היא לארח אותם בביתו, מחד גיסא, ו"לרחוץ את רגליהם" כדי למנוע מהם להכניס לביתו את מה שלא צריך להיכנס לשם, מאידך גיסא (אגב, כיום, יש אפשרות להיוועץ בשוטר הקהילתי כדי לוודא שלאורח המוזר והבלתי מוכר אין רישום פלילי כלשהו).
את המים מביא אברהם באמצעות שליח. "יוקח נא", על ידי מי שיקח. אולם את הדבר העיקרי, את הלחם, מביא הוא במו ידיו. "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם". ומכאן למדנו כי כמו בכל מצוה אחרת, גם בהכנסת אורחים "מצוה בו יותר מבשלוחו".
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹולֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". לעתים רעב הוא האורח, ויש להזדרז להגיש לו מזון לסעוד את לבו. ואף אברהם עצמו, נאה דורש ונאה מקיים. "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".
אולם לא את הכול עושה אברהם בעצמו. את המשך הטיפול בהכנת הבשר מוסר הוא לבנו, ישמעאל. "ויתן אל הנער". וכל זאת – כדי לחנכו במצוות. הכנסת האורחים איננה גחמה פרטית של אברהם. המשפחה כולה שותפה עמו במשימה, והילדים לוקחים עמם את האווירה לכל מקום אליו ילכו בעתיד.
בסופו של יום, יוצאים האורחים לדרכם, "וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם". ועל כך כותב הרמב"ם (הל' אבל יד, ב):
שכר הלוויה מרובה מן הכול, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה... וליוויים יותר מהכנסתן...
