פרשת פרה
הרב עזריאל אריאל 19.02.26
"עוד לא אבדה תקוותנו"
"והנוגע במי הנדה יטמא"
טומאה וחירות
על אפר פרה ומיתת צדיקים לכפרה
"עוד לא אבדה תקוותנו"
מילים אלו מוכרות לכול מתוך שיר 'התקווה', המעיד במסכנות בולטת כי למרות שהמצב כמעט אבוד, "עוד לא אבדה תקוותנו" (אם כי, ייתכן שתאבד תוך זמן קצר...). מעטים שמים לב לכך שמילים אלו – הנראות ונשמעות כמילים של חול – מעומקו של סלע הקודש הן חצובות – מתוך חזון העצמות היבשות של יחזקאל, בדבריהם של בני ישראל השקועים בגלות: "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". בשורות הבאות נבקש לבאר כי זהו הרעיון הבסיסי והעמוק של מצוות פרה אדומה. ולעזרתי אקח את מאמרו של ר' איתי אליצור (שפורסם ב'צהר' יט, אלול תשס"ד).
הבדל מהותי יש בין פרה אדומה לבין כל הקורבנות. כל הקורבנות נשחטים במקדש, ואילו הפרה – בחוץ. דמם של כל הקרבנות עולה על המזבח (רובם על המזבח החיצוני ומיעוטם על המזבח הפנימי) ואילו דמה של הפרה טעון הזיה בחוץ, "אל נוכח פני אוהל מועד". בשרם של רוב הקורבנות – מקומו בקודש, מוקרב גבי המזבח או נאכל לכוהנים, ואילו בשרה של הפרה האדומה נשרף כליל בחוץ. כמעט כל העוסקים בכל אחד מן הקורבנות – טהורים הם, ואילו כל העוסקים בפרה ובאפרה – טמאים הם.
כל זה מבטא נקודה עמוקה. הקורבן – כשמו כן הוא – מתקרב אל הקודש ומקרב עמו את המקריב אל הקודש. הפרה – לעומת זאת – מרוחקת היא, טמאה היא, ואינה מבטאת אלא את העמידה ממרחק. "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".
יתירה מזאת. אין דבר המבטא את המוות יותר מאשר אפרה של הפרה. רק לפני מספר שעות הייתה זו פרה חיה, מלאת בשר, מלאת דם, מלאת חיים, אדומה וסמוקה. ועתה – לא נותרה ממנה אלא ערימה דלה של אפר שחור. לא זו בלבד שנשחטה והומתה, לא זו בלבד שדמה נשפך, אלא לא נותר ממנה שום זכר לחיים, אף לא חומר אורגני. רק אפר נותר בה, אשר אפילו זכר לחיים אין בו. שונה היא בתכלית מן הקורבן, אשר נפשו, המתבטא בדמו, עולה לרצון על קיר המזבח, ובשרו מתעלה אל על ביקוד אש המזבח או מתמזג בגופם הטהור והקדוש של הכוהנים עובדי ה'. הפרה האדומה מתה מיתה גמורה, ומרוחקת ממקום הקודש.
זוהי נקודת המפגש של הפרה עם טומאת המת. גם הגוף המת – מרוחק הוא. נשמתו הקדושה והטהורה יצאה ממנו. החיים עזבו אותו. כל מה שנותר הוא בשר דומם המובל אלי קבר, אל החידלון, אל ההעדר, אל האפס המוחלט. כל הנוגע בו, כל הנכנס לאוהלו, נדבק בטומאה המונחת בהעדר החיים, בהעדר הטהרה והקדושה. כאן הוא תפקידו של אפר הפרה, להראות שניתן להיטהר מטומאת המוות. יש חיים אחר המוות. יש חיים במוות. יש חיים הצומחים מתוך המוות ומתוך כל משבר – אישי, משפחתי או לאומי. "ראו עתה כי אני אני הוא; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא...".
הפרה מרוחקת. הפרה נשרפת. אולם כל זה נעשה במקום מסוים ומדויק: "אל נוכח פני אוהל מועד". המשנה במסכת מידות מתארת את מבנה השערים והחומות המאפשר לכהן השוחט את הפרה להביט ישירות אל שער ההיכל. לא נותרו חיים בפרה. אף קדושה אין בה. אולם דבר אחד קטן נותר: השאיפה, התקווה, המבט "אל נוכח פני אוהל מועד". כל אימת שיש תקוה, כל זמן שיש שאיפה, כל מקום שיש בו חלום – כוח חיים זעיר ישנו, אשר מכוחו יקום הכול לתחייה.
אכן צדקו דברי המשורר (בנוסח המקורי של השיר), כי כל עוד "לפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה" – "לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב אל ארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה".
ואלו הם דברי הנביא אל העם המיואש אשר "שכח את התקוה" ואיבד את החלום לשוב אל הארץ הטובה:
"העצמות (=היבשות) האלה – כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו. לכן הינבא ואמרתה אליהם... הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה', דיברתי ועשיתי, נאום ה' ".
"והנוגע במי הנדה יטמא"
"אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" - דורשת הגמרא (נדה ט' ע"א) על פרה אדומה. פסוק זה נאמר שם על ההלכה שנאמרה בפרה אדומה, שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים.
לפי מסקנת הסוגייה, יש להבחין בין מקרים שונים: מי שנוגע במי החטאת שלא לצורך הזאה - נטמא. אך מי שמבצע את ההזאה במו ידיו – נשאר טהור. (ואף שנאמר "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", פסוק זה נדרש בגמרא ללמד שהנוגע במי החטאת נטמא רק אם יש בהם כמות מספקת להזאה).
אף אנו לא נתיימר להבין את מה שלא ניתן להבנה. אבל רעיון גדול נוכל ללמוד מכאן. ניתן לראות את נשיאת אפר הפרה כמשל לעיסוק בתכנים תרבותיים העומדים בסתירה לדרכה של תורה. לעיתים הכרח הוא לעסוק באותם תכנים, כדי להורות את הדרך לנבוכים. וכך נהגו גדולי ישראל כשכתבו את ספרי ההוראה לנבוכי הדורות, כמו הרמב"ם, בשעה שכתב את ספרו "מורה נבוכים". בשיטה זו, מטהרים את הטמא מטומאתו ע"י מפגש עם טומאה שעברה שריפה ובלילה במים חיים של תורה.
סכנה לא מעטה יש למי שבא לטהר את טומאתו של הזולת בשיטה זו. במקרים רבים אין דרך אחרת. ולהיפך, ערך גדול יש בהוצאת גרעין הטהרה הגנוז בעומק הטומאה. ועל כך נאמר: "מי יתן טהור מטמא? לא אחד (=יחידו של עולם)?!".
אך יש שני סוגים של אנשים העוסקים בתכנים של התרבות החיצונית: יש שהם בבחינת 'מזה'. כל עיסוקם בה הוא לשם התמודדות ובירור. ועליהם נאמר: "לעשות אין אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות – לבניך" (רש"י). אדם כזה, אם יש בכוחו לטהר את זולתו, יש ללמוד מקל וחומר שאף הוא לא נטמא. אך יש העוסקים בתרבות הזרה לשמה, מתוך סקרנות אינטלקטואלית גרידא. הם מוכנים להתמודד, אבל לא זו היא מטרתם. אדם כזה הוא בבחינת 'נוגע' – שלא לצורך הזאה. על אדם כזה – אף שהוא עוסק בחומר שבכוחו לטהר, שכן גם הוא עסוק בהתמודדות עם תרבות זו – אומרת התורה: "והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב".
טומאה וחירות
פרשת 'פרה' מלמדת אותנו שהמפגש עם המוות מטמא. הטומאה היא הרחקה מן הקדושה. טמא לא יכול להיכנס לבית המקדש ולא יכול לגעת בקודשים. מה יש במת, שהמגע בו מרחיק את האדם מן הקדושה? נלך בעקבותיו של הרש"ר הירש.
המוות הוא הדבר הוודאי ביותר שיש בחיים. לכן, הוא נקרא בערבית: "אליקין" – הוודאי. המוות מבטא את הסופיות של החיים, את הגבולות שבתוכם אנחנו מתקיימים.
מזה אנחנו עלולים להגיע למסקנה מאוד בעייתית: אם אנחנו לא יכולים לחרוג מן המסגרת שהגוף שלנו מציב בפנינו, המשמעות היא שהגוף שולט בנו. ואם כל החיים שלנו הם רק חיים של גוף, תחת השלטון של ההכרח הגופני, היכן היא החירות המוסרית שלנו?
כיצד נוכל להיטהר? איך נוכל להתרומם "במעלות קדושים וטהורים"? איך נוכל לצפות מעצמנו לחיות חיים מוסריים, גם כשהם מתנגשים עם הצרכים של הגוף?
השריפה של הפרה האדומה מבטאת את הרעיון הזה: לוקחים בעל חיים שמבטא עוצמה אדירה של חיים. שורפים אותו עד שהוא הופך לאפר דק, ובכך פוגשים את האפסיות המוחלטת של הגוף. האפר הזה "נזרע" בתוך מים חיים. "מים חיים" הם מים שנעלמו במעמקי האדמה, ופתאום צצו במקום אחר, מתוך מעיין, בתור מים זכים. בכך האפר הופך למשהו "חי", למשהו מטהר.
יש נביעה אחרי הבליעה של המים באדמה. יש צמיחה לאחר הריקבון של הזרע. יש חיים לאחר המוות.
ואם יש חירות מן המוות של הגוף, אז גם בחיים יש אפשרות להתגבר על המגבלות שלו, לוותר על הדרישות שלו למען ערכים גבוהים, להתעלות ולהתקדש.
על אפר פרה ומיתת צדיקים לכפרה
מזה זמן רב עומדים אנו במלחמה, בה נפלו טובי חברינו. ביניהם – תלמידי חכמים, צדיקים וחסידים. קשה ומטרידה היא השאלה: מדוע עשה כך הקב"ה? האם נכון לומר, בשפה העממית, כי "ה' לוקח את הטובים" בדווקא? האם נכון הביטוי 'קורבנות' ביחס להרוגים אלה? כמובן, כבדה שאלה זו מכדי שנתיימר לשאתה בדברים קצרים; אולם נבקש לגעת בה דרך פרשת 'פרה'.
על הפסוק הסמוך לפרשייה זו, "ותמת שם מרים" – מביא רש"י את דברי הגמרא (מועד קטן כח, א): "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? – לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת – אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
קשים הם הדברים להבנתנו: האם חפץ ה' בקורבנות אדם? הרי בתלמוד הירושלמי (יומא א, א), באותו ההקשר, מפורש ההיפך הגמור: "למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך, שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור הלוחות!". ועוד, כיצד מכפרת מיתתו של הצדיק, הרי במותו נפסקת השפעתו עלינו, ולפחות נחלשת? ומדוע נבחרה דווקא פרה אדומה – שאינה קורבן חטאת כלל ועיקר, לייצג את הכפרה שיש במיתתם של צדיקים?
נפתח בתשובתו של ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש א, ד). לדעתו, אכן אין הסבר הגיוני לכך שמיתת צדיקים מכפרת. אכן אין היא דומה לכפרה שיש בקורבן, כאשר אדם חש שהוא הוא הנשחט, דמו שלו הוא הנזרק על המזבח, וגופו שלו עולה בלהב השמימה. אכן דומה היא לכפרה שיש בפרה אדומה, עליה נאמר: "חוקה וגזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה". וכך מיתת צדיקים המכפרת – אין בידינו לתת הסבר שיניח את דעתנו. לא נותר לנו אלא לעמוד כאיוב בשעתו, לאחר שחווה את ההתגלות הא-להית בכל עוצמתה, ולומר: "מי זה מעלים עצה בלי דעת. לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע...". וכשם שפרה אדומה מטמאת את העוסקים בה ומטהרת את הטמאים, כך מיתת צדיקים – מחלישה את סביבתם הקרובה שהושפעה מהם בחייהם, בעודה מכפרת על הסביבה הרחוקה – בדרכים נעלמות אשר "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת".
אחרת היא דרכו של השל"ה (מסכת תענית). לדעתו, מיתת צדיקים מכפרת בכך שהיא מזעזעת אותנו ומעוררת אותנו לתשובה. הן הצדיק – כה ראוי הוא לחיים ולקיום. כל כך לא מתאים לו למות בדמי ימיו. הרי זכותו היא המגינה עלינו. ואם הוא נתבקש לישיבה של מעלה, מה יהא עלינו? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אותה פגיעה בתחושת הקיום האנושית, הנגרמת על ידי מיתתו של הצדיק, היא המביאה את האדם לומר לקחת בעצמו את האחריות על חייו ולומר: "בואו ונחשב חשבונו של עולם". דומה לכך הוא אפר הפרה. כיצד ייטהר מי שנפגש עם המוות ונטמא? יראה כי כל שנותר מגופה של פרה אדומה תמימה, העומדת בשיא השיאים של הקיום ושל עוצמת החיים, אינו אלא ערימה קטנה של אפר. ודווקא מתוך זעזוע זה ישכיל ויבין את ערכם של החיים. דברים אלו מתאימים למימרא כפי שהיא מנוסחת בתלמוד הירושלמי (יומא א, א): "למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? ללמדך, שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". ועדיין הלב גועש ומבקש להבין.
על גבי שתי התשובות הללו, נעפיל אל תשובתו של המהר"ל מפראג (גור אריה לפרשתנו). גם הוא עומד על מקומו המרכזי של הצדיק בקיומו של עולם, וממילא – בתודעת הקיום האנושית. הסתלקותה של נשמת הצדיק לגנזי מרומים, תוך השארת גופו כאבן שאין לה הופכין – הרי היא מזעזעת, לא רק את לבו של אדם, אלא את אושיות קיומו של העולם החומרי כולו. הסתלקותו של הצדיק – שיבה היא אל מצבה המקורי, הראשוני, של נשמתו, טרם היותה בגוף. שיבה זו – של צדיק יסוד עולם – אל מקומו הראשוני, המקום שלפני החטא ומעבר לאפשרות לחטוא, היא המכפרת על העולם כולו. כך הוא גם אפר הפרה. שריפת הפרה האדומה משיבה את גופה אל הראשוניות. המפגש של האדם עם הראשוניות הפיסית של החיים – העפר ממנו נברא והמים החיים והמחיים – היא המביאה אותו לשוב גם אל הראשוניות הרוחנית, הערכית והמוסרית שלו, וזו היא המביאה לו את הכפרה.
ואולי דברים אלו של המהר"ל, הם המקור לדבריו העלומים של מרן הרב קוק (אורות, המלחמה פרק א): "היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת. עולים הם למעלה בשורש החיים, ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו".
נסיים את דברינו במילות הסיום של פיוט הקינה על עשרה הרוגי מלוכה, הנאמר בעדות אשכנז בתפילת מוסף של יום הכיפורים, אשר יש אומרים כי הוא הוא הווידוי הציבורי על חטא שנאת חינם האוכל בנו בכל פה, מאז מכירת יוסף ועד היום: "זאת קראתנו וסיפרנו בשינון, ושפכנו לב שפול ואנון, ממרום הסכת תחנון, ה' ה' א-ל רחום וחנון! חנון הביטה ממרומים, תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים, תראה בפרגודך והעבר כתמים, א-ל מלך יושב על כיסא רחמים!".
