פרשת זכור
הרב עזריאל אריאל 19.02.26
"מלחמה לה' בעמלק"
זכור את אשר עשה לך חמילניצקי (על מלחמת רוסיה-אוקראינה)
החמאס ועמלק
"ויחלוש יהושע את עמלק"
"מלחמה לה' בעמלק"
מצווה עלינו לזכור את מה שעשה לנו עמלק. זכרו של עמלק כבר נמחה מזמן. מאז עלה סנחריב מלך אשור על הארץ ובלבל את כל האומות, לא ניתן לזהות את עמלק. לשם מה, א"כ, נדרשים אנו לזכור את מעשה עמלק מידי שנה בשנה? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך הפעם בעקבותיו של הנצי"ב מוולוז'ין.
זכירת עמלק, לא בגלל עמלק היא נצרכת; אלא בגללנו אנו. לא נוכל להבין מדוע בא עלינו עמלק אם לא נבין מה עשו אבותינו זמן קצר לפני כן. ואכן ברפידים נאמר כי המקום נקרא 'מסה ומריבה' על ריב בני ישראל את ה', ועל כך שבדקו וניסו "היש ה' בקרבנו אם אין". ידעו בני ישראל כי ענן ה' חופף עליהם יומם ועמוד האש מאיר עליהם לילה. ידוע ידעו כי השגחת ה' מובילה אותם בכל עת. אבל חשבו בטעות שהשגחת ה' איננה אלא דבר חיצוני. סברו כי האדם אינו נדרש לעשות דבר: לא להכשיר את עצמו מבחינה מוסרית, ואף לא לנקוט איזושהי פעולה מעשית, והקב"ה הוא העושה במקומו, למרות שאינו ראוי לכך, לא מצד מעשיו ולא מצד מעלתו הרוחנית. כל זאת בבחינת "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" – תרתי משמע: לא להתפלל, ואף לא להילחם.
אז בא עמלק. משה – המנהיג את העם בהנהגה הניסית – אינו פועל באותה הפעם. עליו להוכיח לעם כי ה' שוכן בקרבם ובתוכם, גם כאשר הם פועלים בדרך הטבע. יהושע, גיבור המלחמה, נדרש לבחור אנשי מלחמה, היודעים ומוכנים להילחם. אל המלחמה הוא יוצא רק למחרת, לאחר אירגון נאות של הצבא, כדרכם של לוחמים. למחרת, משה עולה לראש הגבעה. מטה הא-להים בידו, מוכן ומזומן לעשות ניסים, אם הדבר יידרש. אבל זאת, רק בדיעבד, אם יהיה הכרח. מלכתחילה, הציפייה היא לנצח בדרך הטבע, ולהראות לבני ישראל כי הקב"ה – האוזר את ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה – שוכן בתוך לִבם. הוא הנוטע בהם את רוח הלחימה, והוא הנותן להם את הכוח ואת הדעת להילחם כיאות. נשיאת ידיו של משה, לא לעשיית נס היא באה, אלא לתפילה. התפילה לא באה לשנות את הטבע אלא לפעול בתוכו. כאשר משה מרים את ידו, ואף ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים. רוח ה' פיעמה בלבם, ומכוחה היו מתגברים בעצמם. ואילו כאשר הניח משה את ידו – ואף בני ישראל פסקו מלהביט כלפי מעלה, וניסו לשאוב כוח משריריהם וגבורה מנפשותם – לא יכלו לעמוד בפני עמלק.
עמלק בא לתת ביטוי למחשבה שהעולם הוא הפקר. אין הוא אלא מקרה. "אשר קרך בדרך". מלחמת עמלק, זיכרון היא לנו לדורות עולם, כי כל 'מקרה' הוא: 'רק מה' '.
זכור את אשר עשה לך חמילניצקי
(על מלחמת רוסיה-אוקראינה)
עומדים אנו בהתלבטות כיצד נכון להרגיש ולפעול מול הסבל של העם האוקראיני במלחמה עם רוסיה. מצד אחד, יש לנו אתם חשבון דמים ארוך, מפרעות ת"ח-ת"ט שנעשו על ידי בוגדן חמילניצקי ימ"ש [עד היום הוא נחשב שם כגיבור לאומי ופסלים שלו מעטרים כיכרות מרכזיות בערים הגדולות] דרך פרעות פֶּטְליוּרָה ימ"ש בשלהי מלחמת העולם הראשונה [תרע"ז-תר"ף] ועד שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים בשואה. ומצד שני, הדור הנוכחי לא עשה לנו רע, והלב נכמר מול מצוקה של זקנים ונשים, ילדים ותינוקות; מה גם שנראה לנו שהם הצד הצודק שהותקף על לא עוול בכפו על ידי הדוב הרוסי.
מה נוכל ללמוד מן הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק"? המצווה לא מכוונת אל העמלקים שתקפו את עם ישראל במדבר, אלא אל הדורות הבאים. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
אדם בדורנו רגיל בחשיבה אינדיבידואליסטית, שבה כל אדם אחראי רק למעשיו שלו, וקשה לו לחשוב על אחריות קולקטיבית של כל בני העם אלו לאלו, לא רק באותו דור אלא גם בדורות הבאים. התורה רואה את כל בני העם כמו תאים של גוף אחד, שגם אם הם מתחלפים, הם שייכים לאותו גוף.
אבל אנו צריכים לשים לב לדבר חשוב. את המצווה לזכור ולמחות בדורות הבאים קיבלנו רק ביחס לעמלק. אנו לא מצווים לנקום בעצמנו בעמים אחרים, גם אם עשו לנו רעות רבות. הגויים שחיו בארץ בתקופת המשנה היו מזוהים עם הרומאים שהחריבו את בית המקדש. ואף על פי כן נאמר עליהם בתוספתא (גיטין פ"ג הי"ג): "מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". האחריות הקולקטיבית שלהם היא חשבון שמיימי ולא חשבון שלנו.
נסיים בדבריו של ר' יהונתן אייבשיץ לבישוף של פראג: אתם מסרתם לאלוהים שלכם את האהבה והרחמים, והשארתם לעצמכם לעצמכם את הקנאות והנקמה. אנחנו השארנו לא-להים שלנו את הקנאות והנקמה, ולקחנו לעצמנו את האהבה והרחמים...
החמאס ועמלק
המלחמה הממושכת שפרצה בשמחת תורה תשפ"ד מעלה בחריפות את השאלה: האם החמאס מזוהה עם עמלק? התשובה היא שהדבר לא ברור; אבל יש נקודות דמיון מסוימות.
נראה את זה על פי מה שנאמר בתורה (דברים כה, יז): "זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם". על המיקום של התקיפה נאמר ב'ספרי': "בדרך – בשעת טירופכם". 'טירוף' הוא בלבול. הכוונה היא לזמן של מבוכה. עוד מוסיף הספרי: "בצאתכם ממצרים – בשעת גאולתכם". כל זה קורה כאשר עם ישראל נמצא בתהליך הגאולה שלו.
בפסוק הבא (שם, יח) נאמר: "אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ...". על כך נאמר ב'מדרש תנאים': "אשר קרך בדרך – מגיד שעשה לו עמלק מחילות בדרך, והיה בא עליהן והורגן". הוא בא בהפתעה, דרך מנהרות שחפר.
רש"י מוסיף על כך: "אשר קרך בדרך – ...לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור". הכוונה היא לפגיעות מיניות חמורות. ולא רק זה, אלא: "ויזנב בך – מכת זנב, חותך מילות וזורקן כלפי מעלה".
ועוד השלכה בטחונית חמורה: "אשר קרך – ...לשון קור וחום. ציננך והפשירך מרתיחתך; שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים". גם אם הוא חטף מכה קשה, הוא פגע פגיעה אנושה בהרתעה הישראלית.
על הרקע העמוק לכל זה כותב הרש"ר הירש: "מסכת האופי של העם הזה [=ישראל] ארוגה צדק וחסד... הניגוד לאופיו של העם הזה מוצג על ידי עמלק, ששמחת תהילתו היא רק בחרב גאוותו וברמיסת כל חלש חסר מגן...".
כל זה לא אומר שיש לחמאס מעמד הלכתי של עמלק. בשביל זה צריך נבואה ולא סברה אנושית. אבל ברמה הרעיונית, זוהי אחת מנקודות העומק של המלחמה הזאת. ביעור הרוע הזה והטומאה הזאת מן העולם – זהו חלק בלתי נפרד ממהלך הגאולה של עם ישראל.
"ויחלוש יהושע את עמלק"
"וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם" (שמות יז, ח). מה עמלק רוצה? הרי אין לו שום סכסוך טריטוריאלי אתנו. אילו עמלק היה מרגיש איום מצד עם ישראל, היה מנסה להרוג את הגיבורים שלו. אבל הוא בחר לפגוע בנחשלים (דברים כה, יח), שהם האנשים החלשים ביותר בעם. הוא מוכן לסכן את עצמו רק בשביל להרוג כמה יהודים מסכנים. מי שעושה כך לא פועל על פי אינטרסים רציונליים. יש לו שנאה עקרונית לעם ישראל.
העם היהודי שואף לשלום בעולם. הוא מוכן להילחם רק כדי לקדם ערכים, ורק כשהוא בטוח שהוא הצד הצודק. עמלק אוהב את האכזריות, את העוול, את המוות. עם ישראל מייצג את השאיפה לטוב. עמלק מייצג את ההזדהות עם הרוע. לכן הניגוד בינו לבין עם ישראל הוא מהותי. מן הסיבה הזאת הקב"ה מודיע (פס' יד): "כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם".
אבל אם כל כך חשוב להשמיד את עמלק, מדוע זה לא קורה מיד? מדוע הניצחון הוא מאוד חלקי, עד שנאמר רק (פס' יג): "וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב"? למה הוא רק מחליש את עמלק, ונותן לו אפשרות להתחזק מחדש לקראת הסבב הבא?
מי שעונה על השאלה הזאת הוא הרש"ר הירש, שכותב: "יהושע רק החליש את עמלק, ורק באחרית הימים יבוא סוף מפלתו. הן גם ישראל טרם הגיע לכלל שלמות. הניגוד של עמלק דרוש לשם חינוך ישראל וטיפוח מהות עצמו, עד שיבוא לכלל שלמות".
כשעם ישראל שוכח מיהו ומה התפקיד המיוחד שלו בעולם, בא מי שמייצג את ההפך ממנו, ומזכיר לו מיהו ומהו. עד אז, יש לנו כוח רק להחליש את עמלק. נזכה לניצחון מוחלט עליו רק כאשר נדע באמת מי אנחנו, על מה באמת אנו נלחמים ומהי באמת המטרה של קיומנו.
