מדע מדינת תורתך – 5

מחבר המאמר: ד"ר אורי בגנו

 

האמנה החברתית

גרסת לוק

בין הספרים שכתב ג'ון לוק (1704-1632) נחשבת המסכת השניה על הממשל המדיני לחשובה ביותר.

עד המאה העשרים היה נהוג לחשוב שלוק כתב את המסכת השניה אחרי המהפכה המהוללת וכך התייחסו אליו כאל שמרן, התומך בסטטוס קוו ואל המסכת התייחסו כאל כתב הגנה על המהפכה. לוק תרם לתפיסה שגויה זו על ידי כך שפרסם את המסכתות בשנת 1690. מחקרים מהעת האחרונה הבהירו שהמסכתות נכתבו ככל הנראה בסביבות 1681 ובכל מקרה לפני המהפכה המהוללת בוודאות. כך שבעצם מדובר בספר חתרני אשר ממריץ להפיל את הסטיוארטים.

כדרכם של רבים בהגות המדינית, לוק כתב את מסכתותיו כתגובה להוגים מרכזיים שקדמו לו, אם המסכת הראשונה היתה תגובה לספרו של רוברט פילמר, פטריארכה. הרי השניה והמעניינת יותר נכתבה כתגובה לספר לויתן מאת תומס הובס.

כאמור הואיל ומטרת המסכת השניה היתה לסתור את ספרו של הובס הרי ברור שהיה על לוק לדבר באותה שפה ובאותם מושגים, המושג הראשון והבסיסי שהופיע אצל הובס ויופיע גם אצל רוסו הוא "מצב הטבע". אלא שמצב הטבע של לוק שונה מאוד מזה של הובס.

שני הבדלים יסודיים קיימים בין הובס ללוק.

האחד הוא הדת. בעוד מקיאוולי והובס ניתחו את הפוליטיקה תוך התבססו על העולם החומרי והתעלמות מן הדת, הרי ג'ון לוק חזר אל ההצדקה הדתית לפוליטיקה. היא המשענת העיקרית לתפיסה שהמדינה קיימת כדי להגן על זכויות היחיד. הזכויות של האדם נובעות מבורא אחד כל יכול וחכם עד אין סוף.

השני הוא המדינה. בלויתן הריבון הוא זה שיוצר את המדינה והחברה, בלעדי אותו ריבון הם אינם קיימים. אולם אצל לוק ניתן שיהיו מערכת של התקשרויות פרטיות על יסוד המצב הטבעי אשר אותן באה המדינה  לשמר.

לוק מתחיל מנקודת מוצא דומה. לוק קיבל מהובס את הדגש על הפרט. גם עולמו, כמו זה של הובס, מאוכלס בפרטים אנושיים שעניינם שימור עצמי. לפני הופעת השלטון המדיני דואגים פרטים אלו לעסקיהם באורח עצמאי והם רשאים לפעול בחופשיות כדי לשמר את עצמם. אלא שבניגוד לאופיה של הזכות בשיטתו של הובס, עבור לוק זכות זו אינה בלתי מוגבלת. היא עצמה כפופה לחוק הקודם לחוק המדיני והוא החוק הטבעי. זכויות האנשים אינן שלהם אלא קניינו של מי שברא אותם, ומשום כך אין האנשים רשאים לוותר עליהן.

 

הובס

לוק

אם כן, הן אצל הובס והן אצל לוק מסגרת הניתוח בתחילה בשימור העצמי של האדם. אלא שבעוד האדם של הובס הוא לוחם ומה שמניע אותו הוא הפחד, האדם של לוק הוא יזם ויצרן ומה שמניע אותו הוא הרעב

חוק השימור

כששני בני אדם רוצים בדבר אחד ואין אפשרות שייהנו ממנו שניהם גם יחד, הם נעשים אויבים זה לזה; ובדרך אל תכליתם, שבעיקרה היא שמירת קיומם […] מנסים הם להשמיד או לשעבד זה את זה.

בין שנשאל את השכל הטבעי, המורה אותנו משנולד אדם, הזכות בידו לשמור על קיומו, ולפיכך יש לו זכות למאכל ולמשקה ולשאר הדברים שמספק לו הטבע לשם מחיתו. (25)

מקורו של הרעיון שבני האדם הם שוים הוא הובס, אבל את ההמרה של הרעיון לרעיון ליברלי עשה לוק

מהו שויון?

הטבע עשה את בני האדם כה שווים ביכולות הגוף והנפש עד שאם גם לפעמים יימצא כי אדם אחד חזק בגופו או זריז בנפשו יותר מאחר, הרי אם נחשב את הכל יחד אין בין אדם לאדם הבדל ניכר כדי כך שיוכל אדם אחד להסתמך עליו על מנת לטעון לאיזה יתרון שלא יוכל גם האחר להתיימר בו טוב כמוהו. כי באשר לחוזק הגוף, הרי גם החלש ביותר חזק מספיק להרוג את החזק ביותר, אם במזימות סודיות ואם בהתאגדות עם אחרים השרויים באותה סכנה יחד עמו.

אכן אין לך דבר גלוי מזה: יצורים מאותו מין עצמו ומאותה מעלה עצמה, שהטבע לא הפלה ביניהם והעניק לכולם אותן הסגולות עצמן, ומחוננים באותם כוחות הנפש עצמם, מן הדין שיהיו גם שוים זה ביחס לזה ולא יהיו כפופים זה לזה. (4)

עבור הובס האדם במצב הטבע רשאי לעשות ככל העולה על רוחו כדי לשמר את קיומו.

אצל לוק, לעומת זאת, עוד לפני היות המדינה ישנו מבנה ברור ליחסי אנוש, הנגזר מכך שבני אדם ממלאים תפקיד שקבעה להם ערכאה קודמת, טרום אנושית ועל אנושית, אין זה מצב של אנרכיה, בה כל אדם חופשי לנפשו אך גם עזוב לנפשו, זהו מצב של סדר שכלליו נקבעו על ידי רצון עליון. כללים אלו ניכרים לעין באותן הגנות שמספק רצון זה לבני האדם, כלומר בזכויות שהוענקו להם.

מצב הטבע

מכאן אנו למדים שכל זמן שבני האדם חיים בלי כוח משותף שיטיל את מוראו על כולם, שרוים הם באותו מצב הקרוי מלחמה; וזוהי מלחמת כל אדם בכל אדם.

כדי להבין שלטון מדיני לאשורו, ולברר כיצד נשתלשל ממקורו, עלינו להתבונן ולבדוק, מה המצב שכל בני האדם נתונים בו בדרך הטבע. והנה, זהו מצב שבו האדם חפשי לחלוטין לכלכל את מעשיו ולהשתמש ברכושו ובגופו כטוב בעיניו, בתוך הגבולות של החוק הטבעי, בלי לבקש רשות מזולתו ובלי להיות תלוי ברצונו של שום אדם אחר.(4)

האומנם?

מי שלא שקל היטב דברים אלו, אולי יהא זה תמוה בעיניו [...] ישים נא לב אפוא: בצאתו לדרך, הוא לוקח כלי זין בידו ומבקש לו בני לויה; כשהוא הולך לישון, נועל הוא את דלתות ביתו; אפילו כשהוא נמצא בבית, נועל הוא את תיבותיו; וכל זה בשעה שהוא יודע שקיימים חוקים, ויש קציני ציבור מזוינים, שמתפקידם להשיב גמול לכל מי שיגרום לו נזקים. יתבונן נא: [...] כלום אין במעשיו אלו האשמה כלפי מין האדם, ממש כמו בדברים שאני אומר כאן?

תכופות שואלים כאילו פרכה חמורה היא: היכן בני אדם במצב טבעי ממין זה, או כלום היו בעולם בזמן מן הזמנים? על כך דיינו להשיב לפי שעה: כל הנסיכים והשליטים, העומדים בראש ממשלום עצמאיות על פני כדור הארץ כולו שרויים במצב טבעי. (14)

 

חוק הטבע

חוק מהטבע - (לקס נטורליס) - הוא צו או כלל כללי שהתבונה מגלה, שעל פיו אסור לאדם לעשות את שהוא הרסני לחייו או נוטל את האמצעים לשימורם, ואסור להזניח את מה שהוא חושב כי ייטיב לשמרו. כי אף שאלה המדברים על נושא זה נוהגים היו לערבב בין יוס ולקס, זכות וחוק, ראוי להבחין ביניהם. כי זכות עניינה החירות לעשות או להימנע, ואילו חוק קובע וכובל לאחד מהם. כך שההבדל בין חוק לזכות הוא כהבדל שבין חובה לחירות,

המצב הטבעי יש לו חוק טבעי הקובע את סדריו, חוק המחייב כל אדם; והשכל, שהוא הוא אותו חוק, מורה את כל השואל לעצתו, שהואיל וכל בני האדם שוים ועומדים ברשות עצמם, אסור שמי מהם יעשה רעה לחברו בכל הנוגע לחייו, לבריאותו, לחירותו או לרכושו. כי כל בני האדם הם יצירי כפיו של בורא אחד כל יכול וחכם לאין סוף, כולם משמשים ריבון אחד עליון, אשר קבע להם מקום עלי אדמות למען יעשו את דברו; הריהם אפוא קנינו של מי שברא אותם ומיועדים הם להתמיד בקיומם כחפצו. (6)

זכות עבור הובס היא יכולת, בהעדר משטר מדיני אין מי שיכפה את רצונו על הפרט, ומאחר שהוא יכול לפעול כרצונו הרי שישי לו זכות לעשות כן.

עבור לוק לעומת זאת, זכות זו אינו מוגבלת, מצב הטבע, אומר לוק, איננו מצב של הפקרות, אף עלפי שבמצב זה זכאי האדם להשתמש כטוב עיניו בגופו או ברכושו אינו בן חורין להשמיד את עצמו או להשמיד נברא אחר.

בתפיסה האבסולוטיסטית החירות של הפרט היא אותם שטחי חיים שבהם הכתר לא התערב, אולם חירות זו תלויה בשרירותו של השלטון. שלטון אחד יתיר דבר אחד והשני יאסור.

זכות עבור לוק, אינה יכולת העלולה להיעלם אלא מרכיב מהותי של צלם האדם אשר אינו עומד כלל לויכוח, והיא נותרת בעינה גם בתוך המדינה. בכך סולל לוק את הדרך לתפיסה הרווחת בעת החדשה, לפיה לבני אדם יש זכויות הצמודות אליהם כאברי גוף ואינן תלויות במעמדם, ביכולותיהם או בנסיבות חייהם.

מהן זכויותיו הטבעיות של האדם? לוק גרס את הנוסחה: חיים, חירות, בריאות, אברי גופו ונכסיו. הזכות לחיים, שלמות גופנית, בריאות ורכוש ניתנות לניתוח כחטיבה אחת, שכל כולם עוסקות בשימור החיים, ובמידה רבה ממשיכות את טיעוניו של הובס בדבר הרצון הטבעי והראשוני של הפרט לשימור עצמי, רצון שהוא בסיס הסדר המדיני. לעומתן שונה הזכות חירות, כן אין היא עוסקת בשימור החיים אלא באיכותן, וגלומה בה כבר תפיסה של מה פירוש הדבר להיות אדם.

זכויות

הזכות מהטבע הקרויה בדרך כלל בפי מחברים יוס נטורלה, היא החירות שישנה לכל אדם להשתמש בכוח שלו, ככל אשר ירצה, לשימור הטבע שלו, כלומר, חייו שלו [...]

מאחר שהאדם הוא אדון לעצמו ובעל לגופו ולכל מעשיו או עבודתו, מצא בתוך עצמו את הבסיס לקנין; ומשבאו ההמצאות והאומנויות ושכללו את נוחיות כחיים, הרי חלק גדול ממה שמשמש לאדם כסעד או שיפור לקיומו, לו הוא ורק לו בלבד, ואינו קנוי במשותף לאחרים. (44)

לפי הובס, תפקידה של החברה המדינית שנבנתה על מסד זה היה להחליף את הזכות הטבעית במבנה שלטוני. הפרט מעביר את זכותו אל המדינה, ואזי הריבון הוא שיכול לעשות הכל כדי לשמור על קיומם של הפרטים. המדינה אינה משמרת את זכויות הפרט או מגינה עליהן, אלא מחליפה אותן.

אצל לוק, תפקיד המדינה לא להחליף את הזכויות הטבעיות אלא להגן עליהן. המדינה היא כלי שנועד לשימור של חברה שקדמה למדינה.

רשויות המדינה שואבות את סמכויות האכיפה שלהן מן החוק הטבעי. אם במצב הטרום מדיני, כמו שאמרנו, האדם חופשי לחלוטין לכלכל את מעשיו ולהשתמש ברכושו ובגופו כטוב בעיניו, הרי שהמדינה מחויבת לשמר חופש זה.

למה מדינה?

הסיבה, התכלית והתכנית של בני אדם, אשר באופן טבעי אוהבים חירות, ואת השליטה על אחרים, בהצבת אותה מגבלה על עצמם, שעל פיה אנו רואים אותם חיים במדינות, היא ראיית הנולד בדבר שימורם העצמי, וניהול חיים שיש בהם יותר סיפוק. כלומר: היחלצות מאותו מצב אומלל של מלחמה, שהוא תוצאה הכרחית (כמו שכבר הראינו) של רגשותיהם הטבעיים של בני אדם, שעה שאין כוח נראה לעין לירא אותם [...]  ובריתות ללא החרב אינן אלא מילים, וחסרות הן כל חוזק מכדי לתת ביטחון לאדם בכלל. לכן [...] אם לא יוקם כוח, או אם לא יהיה כוח זה מספיק לביטחוננו, יסמוך כל אדם על חוזקו ואומנותו כדי להיזהר מכל שאר בני האדם.

אם במצב הטבעי האדם חפשי כל כך (כמו שאמרנו), אם הוא אדון מוחלט לגופו ולנכסיו, אם שווה הוא לרם המעלה ואינו כפוף לאיש, על שום מה ירצה לוותר על חירותו, על אדנותו זו, ולקבל על עצמו את מרותו ופיקוחו של כוח אחר? התשובה ברורה: אף על פי שבמצב הטבעי יש בידו זכות כזו, הנה השימוש בה בלתי בטוח הוא עד מאוד, ובכל עת נשקפת הסכנה שהאחרים יקפחוה [...] וטעמו ונימוקו עמו, כשהוא משתדל להצטרף לחברה יחד עם אחרים, שכבר נתאחדו או שיש בדעתם להתאחד, לשם שמירה הדדית על חייהם, על חירויותיהם ועל נכסיהם, מה שאני קורא בשם הכללי: קנין. (123) ללמדך: עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהיליות ומקבלים על עצמם את מרותו של ממשל, היא שמירה על קניינם. (124)

עצם הקמתה של קהילה פוליטית יכול לנבוע ממקור אחד בלבד והוא – הבנתם של בני האדם המקימים אותה שקיומו של שלטון מדיני מסודר יועיל להבטחת זכויותיהם יותר מאשר המצב הטבעי שבו על כל אדם מוטלת האחריות להבטחת חירותו ונכסיו באופן עצמאי.

המערכת המדינית היא המצאה מלאכותית שמטרתה לשר חברה שואפת טוב, אשר קיומה קודם לכח השלטוני. על חברה ראשונית וטרום פוליטית זו היו מבוססות זכויותיו של כל אדם לחיים, חירות ונכסים. המבנה המדיני שנבנה על יסודותיה של חברה זו היה מחויב לשמר את זכויות היסוד שהתקיימו במסגרתה. שאם לא כן, היה מבנה זה בגדר כח שרירותי ובלתי צודק, ולא בגדר הסדר מוסכם שיש לכבדו. משום כך הצדיק לוק התקוממות נגד שלטון שאינו מכבד זכויות אלו. באמצעות הבנה זו של המדינה אפשר לוק את תחילתו של הדיון בפוליטיקה ככלי לשימורן של זכויות אוניברסליות וכמכשיר להגנה על מה שנתפס כנטייתו הטבעית של האדם לחיים שקטים ויצרניים.

האמנה החברתית

הדרך היחידה להקים כוח כללי כזה, שאכן מסוגל יהיה להגן עליהם מפלישת נכרים ומפגיעה הדדית [...] היא שיאצילו את כל כוחם ועוצמתם לאדם אחד, או לאסיפה אחת של אנשים, שעל ידי רוב קולות תוכל לצמצם את כל רצונותיהם לרצון אחד. וזהו כאילו אמרנו שימנו אדם אחד, או אסיפה של אנשים, שיהיו נושאי אישיותם; וכל אחד מהם הריהו בעליו, ויכיר שהוא עצמו היוזם, של כל אשר יפעל אותו נושא אישיותם זה, או יגרום שיבוא לכדי פעולה, באותם דברים הנוגעים לשלום הכלל וביטחונו. ובכך יכניעו - כל אחד - את רצונותיהם לרצון שלו, ואת שיפוטיהם לשיפוטו. לא הסכמה או הרמוניה היא זו, אלא ממש אחדות של כולם באותו איש אחד עצמו, הנעשית על ידי הברית של כל אדם עם כל אדם, בדרך זו שכאילו היה כל אדם אומר לכל אדם: "אני מוותר על זכותי למשול בעצמי, ונותן סמכות לאדם הזה, או לאספת אנשים זו, בתנאי זה שגם אתה תוותר להם על זכותך, ותסמיך את כל פעולותיהם בדרך דומה" משזה נעשה, הרי ההמון שככה התאחד באיש אחד קרוי מדינה, בלטינית סיויטס.

כמו שאמרנו, כל בני האדם חפשים מטבעם, שוים ועומדים ברשות עצמם, ועל כן אי אפשר להוציא שום אדם מכלל מצב זה ללא הסכמתו ולעשותו כפוף לשלטונו המדיני של זולתו. הדרך היחידה שבה מוותר אדם על חירותו הטבעית ומקבל על עצמו את קשרי החברה האזרחית, היא דרך של הסכם עם בני אדם אחרים להתחבר ולהתאחד כעדה לשם חיי רווחה משותפים, חיי בטחה ושלום, כשהם נהנים באין מפריע מקניניהם ומוגנים יותר מלפנים מפני כל מי שאינו מבני חברתם. זאת תוכל לעשות כל קבוצה של בני אדם, לפי שאין בכך משום פגיעה בחירותם של אחרים: הללו אין ניטלת מהם החירות שבמצב הטבעי. משהסכים  מספר כל שהוא של בני אדם לכונן עדה אחת או ממשל משותף, נעשים הם אגודה אחת, גוף מדיני, שהרוב זכאי בו לפעול ולהחליט בשם כל בני הגוף. (95)

כי משעה שמספר כל שהוא של בני אדם כונן עדה על סמך הסכמתו של כל אחד ואחד מהם, הפכה אותה עדה להיות גוף אחד, ולה יכולת לפעול כגוף אחד, דבר שהוא בגדר האפשר רק על פי רצונו והכרעתו של הרוב. כי מה שמפעיל עדה כל שהיא אינו אלא הסכמת היחידים הנמנים עליה; הואיל וכל דבר שהוא גוף אחד, הכרח לו לנוע בכיוון אחד, על כן מן ההכרח שיהא הגוף נע באותו כיוון שלשם דוחף אותו הכוח החזק ביותר, והוא הסכמת הרוב; שאם לא כן, לא יוכל לפעול או להמשיך בקיומו כגוף אחד, כעדה אחת, והרי כל היחידים שהצטרפו אליו הסכימו והתכוונו לכך; אותה הסכמה מחייבת אפוא כל אחד מהם להשמע להחלטת הרוב. הילכך רואים אנו שבכל כנסת אשר חוקים מפורשים מייפים את כוחה לפעול, ואין החוק המפורש קובע מספרים, נחשבת החלטת הרוב להחלטת הכנסת כולה, וכמובן גם מחייבת, כי על כן מקנים לה החוק הטבעי והתבונה את כוח הסמכות של הכלל כולו. (96)