מדע מדינת תורתך – 4

מחבר המאמר: ד"ר אורי בגנו

 

האמנה החברתית

גרסת הובס

אל מול הגישה האריסטוטלית הקלאסית, אשר ראתה את המצב המדיני של האדם כמצבו הטבעי - והיא ידועה, הודות לרמב"ם, במקום המרכזי שתפסה בהגות המדינית היהודית - הציג הובס גישה הפוכה לכל מה שקדם לו בשני הרבדים, ובזה חשיבותו לתולדות המחשבה המדינית עד ימינו. ראשית, מצב הטבע הוא רע ולא טוב. שנית, המצב המדיני איננו טבעי אלא מלאכותי, יציאה ממצב הטבע ומנוגד לו, אבל הוא הטוב.

באשר להובס, חשוב להקדים את הביוגרפיה שלו להגותו.

תומס הובס זכה לזקנה מופלגת (1679-1588) והיה עד לשתי מהפכות שהתחוללו בימיו. האחת היא המהפכה האנגלית, שפרצה לאחר מאבק ארוך בין המלך לבין האצולה והפרלמנט ושלב א' שלה הסתיים בהוצאה להורג של המלך צ'רלס הראשון, ב- 1649 ומינויו של אוליבר קרומוול (1658-1599) למנהיג הרפובליקה (בשלב ב' התחוללה רסטורציה עם שיבתו של צ'רלס השני ב-1660, שאחריו מלך יורשו ג'יימס השני, עד לירידתו הסופית של בית סטיוארט מבימת המלוכה האנגלית ב"מהפכה המהוללת" של 1688 והחלפתו בזוג המלכותי, מרי וויליאם מאורנג').

אבל לא פחות חשובה מהמהפכה הפוליטית היא המהפכה המדעית, אשר נהוג לתארך את תחילתה לשנת 1543, עם פרסומם של שני כתבים: על תנועתם של גרמי השמים של ניקולס קופרניקוס (1473-1543); על אודות מבנה הגוף האנושי של אנדריאס וסליוס (1514-1564). האחד חולל מהפכה באסטרונומיה והשני ברפואה. (בהמשך, האישים המרכזיים שייצגו את השגי מאה שנות המהפכה הם רנה דקרט 1596 – 1650 אבי תורת ההכרה המודרנית, גליליאו גליליי 1564 - 1642, שהכריז ב-1615 על אמיתות ממצאיו של קופרניקוס, ואייזיק ניוטון 1642 - 1727, שלאחר תגליתו בדבר "חוק הכבידה" ב-1687 העולם כבר לא היה אותו עולם).

המהפכה המדעית מוטטה באחת את המדע האריסטוטלי, שנתקדש על ידי הכנסיה, אשר כל ערעור עליו נחשב לכפירה. בעת הזאת, היו התיאוריות המרכזיות של הפיזיקה - ארבעת היסודות, הגשם החמישי וייחוס מהות רוחנית לגרמי השמיים - לחוכא ואטלולא. המתודה הפילוסופית של המדע קרסה. כנגד טענת אריסטו שהדרך למסקנות מדעיות היא פילוסופית ובנויה על הסקה לוגית, קבע המדע החדש את הדרך האמפירית אשר מבוססת על תצפיות וניסויים. כך, הפכה דרך ההסקה את כיוונה, בעוד במדע האריסטוטלי קדם הרעיון לניסוי, היינו מהכלל אל הפרט, עתה נקבעה דרך אחת ואין בלתה: מהפרט אל הכלל - אינדוקציה. תופעות הטבע שקודם לכן היו מסתוריות נפתחו בפני המחקר לבחינה ומדידה, מעתה כל תופעה היתה צפויה להכלל בתוך מערכת של הסברים מדעיים.

הובס הצעיד את האימרה של גליליאו גליליי, "לעשות מדע חדש מנושא ישן", צעד נוסף קדימה, בהצגת ההנחה שניתן להסביר את התנהגות האדם באמצעות חוקים באותה מידה שאפשר להסביר את הטבע.

לפיכך, אין זה מקרה שגם התפיסה של הובס באשר לטבע המדיני הפוכה מזו של אריסטו. תפיסתו של הובס מעמידה את האדם מול הטבע, וכנגדו מכוננת את תפיסת הריבונות האנושית. האידיאולוגיה הטכנולוגית המשעבדת את הטבע לרצון האדם נגזרת בסופו של דבר מטענת ריבונות זו. התרבות השולטת בטבע.

הנה כי כן, על פי התפיסה המדעית-מכניסטית שהובס רצה ליישמה על האדם, לאדם יש אינסטינקט אחד - לקיים את עצמו. בני האדם שוים בכוחם ובמאויים. הואיל ובני האדם שוים במאוייהם, הרי האינטרס שלהם לקיום עצמי שוה והיות שהם שוים בכוחם, הרי פעולת השמירה של הפרט את הקיום העצמי תתנהל באותו אופן.

הטבע עשה את בני האדם כה שווים ביכולות הגוף והנפש עד שאם גם לפעמים יימצא כי אדם אחד חזק בגופו או זריז בנפשו יותר מאחר, הרי אם נחשב את הכל יחד אין בין אדם לאדם הבדל ניכר כדי כך שיוכל אדם אחד להסתמך עליו על מנת לטעון לאיזה יתרון שלא יוכל גם האחר להתיימר בו טוב כמוהו. כי באשר לחוזק הגוף, הרי גם החלש ביותר חזק מספיק להרוג את החזק ביותר, אם במזימות סודיות ואם בהתאגדות עם אחרים השרויים באותה סכנה יחד עמו.

 

האדם המבקש להבטיח את קיומו העצמי שואף להשיג עצמה. לא כוונותיהם של האדם הם מרכז הענין אלא האינטרסים שלהם. בדיוק כמו שעשה מקיאולי במדינה עושה הובס באדם. מקיאוולי קבע חוק חשוב, על פיו הפוליטיקה היא רדיפה אנוכית אחרי עצמה. אבל מקיאוולי דיבר על נסיך, מדינה ושלטון, ולא עסק בכלל בני האדם. הובס טען שעל מנת לשמר את קיומו, האדם מבקש לו כח אחר כח. המאויים של האדם להשגת כח מחולקים לשניים: "בצע" – האמצעים המוחשיים; "תהילה" – האמצעים הבלתי מוחשיים. הצורך הצנוע לכאורה בביטחון בא לידי ביטוי בצורך בלתי פוסק אחר כוח מכל סוג שהוא: נכסים, עמדה, פרסום וכבוד. הואיל ולעולם לא יגיע האדם למיצויה של הרגשת הביטחון שלו, הרי הרדיפה שלו אחרי בצע ותהילה היא ללא קץ. אשר על כן, לא ייתכן קיום חברתי במצב הטבע, אשר מביא את בני האדם בהכרח למלחמת הכל בכל (bellum omnius contra omnes).

שוויון זה בסגולות מצמיח תקווה שווה להשגת תכליותינו. ולכן אם שני אנשים חושקים באותו הדבר, ובכל זאת אי אפשר להם ליהנות בו יחדיו, הם נעשים אויבים. ובדרכם אל תכליתם (שעיקרה הוא שימור קיומם שלהם, אך לפעמים אינה אלא עניין של התענגות בלבד), הם משתדלים להשמיד או להכניע זה את זה. ומתוך כך נוצר שבמקום שבו אין לו לפולש לפחד אלא מפני כוחו הבודד של אדם אחר, והוא נוטע, זורע, בונה או שוכן כבוד בביתו, מסתבר שניתן לצפות שיקומו אחרים ובעצמה מאוחדת ינשלו אותו ויקפחו לא רק את פרי עמלו כי אם גם את חייו, או את חירותו. והפולש שוב הוא בסכנה דומה מאחר. ובמצב זה של חוסר אמון הדדי אין לשום אדם דרך נבונה יותר להבטיח את עצמו מאשר השתלטות מקדימה, דהיינו בחוזק יד או בתחבולות ערמה לשלוט על גופם של אנשים רבים ככל אשר יוכל, ולמשך זמן כזה, עד שלא יראה שום כוח אחר גדול דיו לסכנו. והרי אין זה אלא מה שדורש שימור קיומו עצמו, ובדרך כלל מתירים אותו.

[...]

ועוד, באשר ישנם כאלה המתענגים מההתבוננות בכוחם הם במעשי כיבוש, שהם מרחיבים אותם מעבר לדרוש לביטחונם, הרי שאחרים, שלולא כן היו בשמחה מסתפקים בחיים של נחת בגבולות צנועים, אם לא יגדילו את כוחם בפלישה, הרי לאורך זמן לא יוכלו להתקיים בהתגוננות בלבד. וכתוצאה מכך, באשר הגברה כזאת של השליטה בבני אדם אחרים נחוצה לשמירת קיומו של אדם, מן הדין שתותר לו. ושוב, אין בני אדם מוצאים להם תענוג (אלא אדרבה, מידה רבה של צער) בהתחברם יחד, מקום שאין שום כוח המסוגל להטיל את מוראו על כולם. שהרי כל אדם מצפה לכך שחברו יעריך אותו כפי שהוא עצמו אומד את שוויו. ובהתגלות סימנים כלשהם לבוז, או להפחתת ערך, הוא שואף באופן טבעי, ככל שיעז (ובקרב אלו שאין להם כוח כללי לשמרם כולם שקטים, די בזה כדי שישמידו זה את זה) לסחוט מהבזים לו שווי גדול יותר על ידי שיזיק להם, וכן גם מאחרים - באמצעות הדוגמה. כך שבטבע האדם אנו מוצאים שלוש סיבות עיקריות למריבה: ראשית - תחרות; שנית - חוסר אמון; שלישית - גיאיון.

 

ההסבר המדעי שהובס מעניק לטבע האדם מבהיר את מותר האדם על הדבורה והנמלה אשר גורם להיותו יצור שאינו יכול לחיות בחברה באופן טבעי אלא צריך מנגנון מלאכותי שייצר את המבנה החברתי.

אמת שבעלי חיים מסוימים, כגון דבורים ונמלים, חיים בחברתיות האחד עם האחר (ובשל כך אריסטו מונה אותם על היצורים הפוליטיים) ועם זאת אין להם הדרכה זולת השיפוטים והאיורים הייחודיים שלהם, וגם אין להם דיבור שבעזרתו יוכל האחד להורות לאחר מה מועיל לפי דעתו לטובת ההנאה המשותפת. ולכן אולי יימצא אדם שיחשוק לדעת מדוע המין האנושי איננו יכול לעשות כזאת. ועל כך אני משיב: ראשית, בני אדם מתחרים בהתמדה על כבוד והכרת ערך, ולא כן הוא אצל יצורים אלה; וכמסקנה, על יסוד זה צומחת קנאה ושנאה ולבסוף מלחמה, אך לא כן בין הללו. שנית, שאצל יצורים אלה אין טובת הכלל נבדלת מטובת הפרט, ומאחר שמהטבע הם נוטים לטובתם הפרטית, בכך הם מטפחים את טובת ההנאה הכללית. ואילו האדם, שההשוואה בינו ובין אנשים אחרים היא היא העונג שלו, אינו מוצא לו טעם אלא במה שמרומם אותו מעל האחרים. שלישית, הואיל ויצורים אלה (שלא כמו האדם) אין להם שימוש בתבונה, אין הם רואים ואינם חושבים לראות כל חיסרון בניהול עסקי הכלל שלהם. ואילו אצל אנשים רבים מאוד החושבים עצמם חכמים יותר מן השאר ומסוגלים יותר להנהיג את הציבור, והללו משתדלים לתקן ולחדש, מי בכה ומי בכה, ובזה הם מביאים את הציבור להתפלגות ולמלחמת אזרחים. רביעית, שהיצורים האלה, אף על פי שיש להם שימוש מה בקול כדי להודיע האחד לאחר על תשוקותיהם ושאר היפעלויותיהם, בכל זאת חסרה להם אומנות המילים, אשר בעזרתה יכולים כמה אנשים להציג לאחרים את מה שהוא טוב בדמות רע, ורע בדמות טוב, ולהגדיל או להפחית את שיעור מידתם הגלויה לעין של טוב ורע. בכך גורמים הם לחוסר סיפוק של אנשים ומערערים את שלומם כאוות נפשם. חמישית, יצורים אי רציונליים אינם יכולים להבחין בין פגיעה ובין נזק, ולכן כל זמן שהם שרויים בנחת אין בהם תרעומת על חבריהם; שעה שאדם נעשה למחרחר הריב הגדול ביותר דווקא כשמצבו נינוח יותר, כי דווקא אז הוא אוהב להתהדר בחכמתו ולשלוט בפעולותיהם של אלה המושלים במדינה. ואחרון, ההסכמה של היצורים האלה טבעית היא, ואילו זאת של אנשים היא בברית בלבד, שהיא מלאכותית.

 

אולם, כאמור, אין סיבה לגנות את הרדיפה אחר העצמה, הואיל והיא תוצאה טבעית של "השימור העצמי", המגדיר את האדם באשר הוא אדם, לפיכך אין היא רק זכותו אלא גם חובתו, כפי שהן באות לידי ביטוי ב"זכות הטבע" ו"חוק הטבע".

הזכות מהטבע הקרויה בדרך כלל בפי מחברים יוס נטורלה, היא החירות שישנה לכל אדם להשתמש בכוח שלו, ככל אשר ירצה, לשימור הטבע שלו, כלומר, חייו שלו; וכמסקנה, לעשיית כל דבר אשר לפי שיפוטו הוא, ותבונתו, ייחשב כאמצעי המסוגל לכך ביותר. חירות, מובנה, על פי ההוראה המדויקת של המילה, העדר עכבות חיצוניות - עכבות שלעתים קרובות עשויות ליטול מאדם חלק מכוחו לעשות כחפצו, אד אין בהן כדי למנוע ממנו להשתמש בכוח שנותר לו, כפי אשר יכתיבו לו שיפוטו ותבונתו. חוק מהטבע - (לקס נטורליס) - הוא צו או כלל כללי שהתבונה מגלה, שעל פיו אסור לאדם לעשות את שהוא הרסני לחייו או נוטל את האמצעים לשימורם, ואסור להזניח את מה שהוא חושב כי ייטיב לשמרו. כי אף שאלה המדברים על נושא זה נוהגים היו לערבב בין יוס ולקס, זכות וחוק, ראוי להבחין ביניהם. כי זכות עניינה החירות לעשות או להימנע, ואילו חוק קובע וכובל לאחד מהם. כך שההבדל בין חוק לזכות הוא כהבדל שבין חובה לחירות, שבהתיחסם לעניין אחד אינם עקביים. ובאשר מצבו של האדם (כפי שהוצהר בפרק הקודם) הוא מצב של מלחמה של כל אחד כנגד כל אחד - שבמקרה כזה כל אחד נמשל על פי תבונתו - ואין דבר אשר לא יוכל להשתמש בו שיהיה לו לעזר בשימור חייו מפני אויביו, ממילא יוצא מזה שבמצב כזה יש לכל אדם זכות לכל דבר, אפילו לגוף האחר. ועל כן, כל עוד זכות טבעית זו של כל אדם לכל דבר בעינה עומדת , לא יוכל להיות שום ביטחון לשום אדם (ויהיה חזק או חכם ככל אשר יהיה) לחיות עד תום העת שרגיל הטבע לקצוב לחיי אדם.

 

אבל בצד חוק הטבע וזכות הטבע קיימת אצל האדם התבונה, אשר מביאה אותו אל הרעיון של שיתוף פעולה עם האחרים על מנת לדאוג לקיומו העצמי על פי חוק הטבע. כתוצאה מכך מתברר כיצד המדינה היא המנגנון היחיד שמאפשר את החיים בצוותא, כאשר אל רעיון המדינה מגיע האדם בזכות תבונתו. מאחר שהחברה תלויה באמון הדדי, ברור שהצעד הבא יהיה להסביר כיצד הדבר אפשרי, הוא המביא את הובס אל תורת הריבונות שלו. מחמת נטייתם הבלתי חברתית של בני האדם אין לצפות מהם שיסכימו מתוך רצון טוב לכבד איש זכויות רעהו, וכל זמן שלא כולם עושים כן, אין טעם לשום אחד מהם לוותר על דאגתו לעצמו. אין לצפות שאמנות תוצאנה לפועל אלא אם כן קיים ממשל יעיל שיעניש את אי מילוין. התבונה ממציאה טעם מספיק להסכמה הדדית, אך חלשה מדי כדי לאכוף את ההסכמה הזאת.

הסיבה, התכלית והתכנית של בני אדם, אשר באופן טבעי אוהבים חירות, ואת השליטה על אחרים, בהצבת אותה מגבלה על עצמם, שעל פיה אנו רואים אותם חיים במדינות, היא ראיית הנולד בדבר שימורם העצמי, וניהול חיים שיש בהם יותר סיפוק. כלומר: היחלצות מאותו מצב אומלל של מלחמה, שהוא תוצאה הכרחית (כמו שכבר הראינו) של רגשותיהם הטבעיים של בני אדם, שעה שאין כוח נראה לעין לירא אותם, ועל ידי פחד העונש לקשור אותם לבצע את בריתותיהם ולשמור על אותם חוקי הטבע […] כי חוקי הטבע כשלעצמם (כגון צדק, יושר, צניעות, חמלה - ובסיכום, לעשות לאחרים מה שהיינו רוצים שייעשה לנו) בלי אימתו של איזה כוח שיגרום שיקוימו, הם מנוגדים לרגשותינו הטבעיים, המביאים אותנו לידי משוא פנים, גאווה, נקם וכיוצא באלה. ובריתות ללא החרב אינן אלא מילים, וחסרות הן כל חוזק מכדי לתת ביטחון לאדם בכלל. לכן, למרות חוקי הטבע שכל מי שרוצה לשמור אותם שומרם כשהוא יכול לעשות כן בבטחה, אם לא יוקם כוח, או אם לא יהיה כוח זה מספיק לביטחוננו, יסמוך כל אדם על חוזקו ואומנותו כדי להיזהר מכל שאר בני האדם. ובכל המקומות שבהם בני אדם חיו במשפחות קטנות שולחים היו את ידם בשוד ובביזה, ולא די שעיסוק זה לא נחשב נגד חוק הטבע אלא ככל שגדל שללם כך גדל כבודם [...] וכשם שעשו משפחות קטנות אז כך עושות כיום ערים וממלכות, שאינן אלא משפחות גדולות יותר. למען ביטחונם מרחיבות הן את שלטונן עם כל אמתלה של סכנה ופחד מפני פלישה או סיוע שאולי יינתן לפולשים; משתדלות הן ככל שאפשר להכניע או להחליש את שכניהן, בכוח זרוע גלוי ובאומנויות סודיות [...] גם אין זו ההתחברות יחד של מספר מסוים של בני אדם אשר מעניקה להם את הביטחון הזה. כי כשמדובר במספרים קטנים, תוספת קטנה בצד הזה או בצד האחר מגדילה את יתרון העצמה עד כדי כך שיש בו כדי להנחיל ניצחון, ובכך מעודדת אפוא פלישה. מה שיעור ההמון שדי לנו לסמוך עליו לביטחוננו - זאת אין לקבוע לפי מספר מסוים כלשהו אלא בהשוואה עם האויב שמפניו אנו פוחדים. הוא מספיק רק כאשר ההפרש לטובתו של האויב להכרעה במקרה מלחמה אינו בעל משקל גלוי ובולט עד כדי כך שעשוי יהיה להניע אותו לנסות את כוחו. ואפילו יהיה ההמון גדול ככל שיהיה, הרי אם יהיו פעולותיהם מכוונות על פי שיפוטם האישי ואיווייהם האישיים, לא יוכלו לצפות בכך למגן ולחסות, לא מפני אויב משותף ולא מפני פגיעות הדדיות. כי מתוך שמתפלגים הם בסברותיהם באשר לשימוש הטוב ביותר בעצמתם ובאשר ליישומו, אין הם עוזרים זה לזה אלא מפריעים זה לזה, וממעיטים את עצמתם מחמת התנגדות הדדית לכלום. וכך לא די שהם משתעבדים על נקלה למעטים המסכימים ביניהם, אלא שגם באין אויב משותף הם נלחמים זה בזה לשם האינטרסים המסוימים שלהם. שהרי לו יכולנו להניח את הסכמתם של המון גדול של בני אדם לשמור על הצדק ולשמור את שאר חוקי הטבע באין כוח כללי המירא את כולם, יכולים היינו גם להניח שהמין האנושי כולו יעשה כך, ואז לא היו - וגם לא היה צורך שיהיו - ממשל מדינתי או מדינה כלל, כי היה אז שלום בלי שעבוד.

למען הביטחון, שאנשים חושקים שישרור כל ימי חייהם, לא די שיהיה שיפוט אחד מדריכם לזמן מוגבל, כמו בקרב אחד או במלחמה אחת. שהרי אפילו ישיגו ניצחון על ידי מאמציהם להתייצב כאחד נגד אויב נכרי, הרי לאחר מכן, כאשר לא יהיה להם עוד אויב משותף, או כאשר מי שיהיה מוחזק אויב אצל חלקם יהיה מוחזק ידיד אצל האחרים, בהכרח יתפרדו בגלל האינטרסים החלוקים, ושוב יבואו לידי מלחמה בינם לבין עצמם.

 

הואיל ולא הרוע הוא העומד במרכז הענין אלא העצמה, השאלה היא כיצד מנהלים את העצמה ומנתבים אותה. לכן הפתרון של הובס לקונפליקט הכוח האנושי ולמלחמת הכל בכל הנגזרת ממנו הוא העמדת כח עליון שהוא גדול מכוחו של כל אדם מסוים. כח הזה יוכל בגין כוחו הרב והמאיים להבטיח הסדרה נאותה של כל יתר הכוחות ולהרתיע משימוש מזיק בהם. את הפתרון הזה מעצב הובס בעזרת שני מרכיבים. האחד הוא הריבון והשני הוא האמנה החברתית, המכתיבה את תנאי ההסדרה של הכוח.

האמנה החברתית היא אותו הסכם שבו כל אחד ואחד מן הפרטים מעביר את סמכותו לשליט כדי שישמור על הסדר. מכאן עולה ההגדרה של הגרסה של הובס לאמנה החברתית: המרת האימה ההדדית באימה משותפת מפני השלטון

לא ייפלא אפוא שדרוש איזה דבר אחר (מלבד ברית) כדי לעשות את הסכמתם קבועה ומתקיימת, ודבר זה הוא כוח כללי שלא יסור מוראו מעליהם ויכוון את פעולותיהם לטובת ההנאה הכללית. הדרך היחידה להקים כוח כללי כזה, שאכן מסוגל יהיה להגן עליהם מפלישת נכרים ומפגיעה הדדית [...] היא שיאצילו את כל כוחם ועוצמתם לאדם אחד, או לאסיפה אחת של אנשים, שעל ידי רוב קולות תוכל לצמצם את כל רצונותיהם לרצון אחד. וזהו כאילו אמרנו שימנו אדם אחד, או אסיפה של אנשים, שיהיו נושאי אישיותם; וכל אחד מהם הריהו בעליו, ויכיר שהוא עצמו היוזם, של כל אשר יפעל אותו נושא אישיותם זה, או יגרום שיבוא לכדי פעולה, באותם דברים הנוגעים לשלום הכלל וביטחונו. ובכך יכניעו - כל אחד - את רצונותיהם לרצון שלו, ואת שיפוטיהם לשיפוטו. לא הסכמה או הרמוניה היא זו, אלא ממש אחדות של כולם באותו איש אחד עצמו, הנעשית על ידי הברית של כל אדם עם כל אדם, בדרך זו שכאילו היה כל אדם אומר לכל אדם: "אני מוותר על זכותי למשול בעצמי, ונותן סמכות לאדם הזה, או לאספת אנשים זו, בתנאי זה שגם אתה תוותר להם על זכותך, ותסמיך את כל פעולותיהם בדרך דומה" משזה נעשה, הרי ההמון שככה התאחד באיש אחד קרוי מדינה, בלטינית סיויטס. זו היא הולדתו של אותו לויתן אדיר, או מוטב (אם נדבר ביתר יראת כבוד), אותו אל בן תמותה אשר לו אנו חבים - באשר אנו תחת האל האלמותי - את שלומנו והגנתנו. כי מסמכות זו שניתנה לו על ידי כל אדם פרטי במדינה עומד לו שימוש כה גדול בכוח ובעצמה שהואצלו עליו עד כדי כך שהאימה שבכך מאפשרת לו לתאם את הרצונות של כולם לשלום מבית , ולעזרה הדדית כנגד אויביהם מבחוץ. ובו מצויה מהות המדינה [...] ומי שנושא אישיות זו קרוי ריבון ואומרים עליו שהוא בעל "כוח ריבוני" וכל אחד זולתו הוא נתין שלו. בשתי דרכים מגיעים אל השלטון הריבוני הזה. האחת, בעזרת כוח זרוע טבעי, כבשעה שאדם מכריח את ילדיו וגם את ילדי ילדיו להינתן לממשלתו, שהרי יש לאל ידו להרסם אם יסרבו; או שעל ידי מלחמה הוא מכניע את אויביו לרצונו, בנתנו להם את חייהם בתנאי זה. האחרת היא כאשר אנשים מסכימים ביניהם להיכנע מרצונם לאדם אחד כלשהו, או לאספת אנשים כלשהי, מתוך אמון שיגנו עליהם מפני כל האחרים. זה האחר, יכול להיקרא מדינה פוליטית או מדינה באמצעות "כינון" והראשון - מדינה באמצעות "קניין"[…]

 

דבריו של הובס הם מזיגה ייחודית של אינדיבדואליזם ואבסולוטיזם. משום שלא רווחת החברה או טובת המדינה עומדת לנגד עיניו אלא שמירת חייו ובטחונו של הפרט על פי זכות הטבע וחוק הטבע. האינדיוידואליזם של הובס היא המהפכנות שבלויתן. היו שטענו שהובס כתב את הלויתן על מנת להגן על זכותו של המלך לשלוט, אולם קלארנדון, שביקר אותו אמר שעם עזרה כזאת היה עדיף למלוכנים בלעדי הובס, כי למעשה הובס מניח כאן את היסודות לליברליזם הקלאסי, לא עוד המסורת אלא רציונליזם צלול וצונן. המדינה נצטמצמה למכשיר תועלתי.

לדעת הובס אין בכלל קהיליה אלא יחידים, אין אגודה קיבוצית, כל גוף קולקטיבי הוא מלאכותי בלבד, וכאן הוא אבסולוטיסט, כי האיחוד הוא זה שיוצר את הקיבוץ ואיחוד פירושו כפיפת רצון כולם לרצונו של אחד. כלומר גם אין קיבוץ אלא ריבון, אדם אחד שרצונו הוא במקום רצונם של כל השאר.

במקום שאין ריבון אין חברה ואין מדינה. רצונו של הריבון הוא היוצר את החברה ואת המדינה. אין ברירה אלא בין כח אבסולוטי לבין אנרכיה גמורה, בין ריבון כל יכול לבין אין חברה בכלל. כי גוף חברתי אין לו קיום אלא מכוח רשויותיו המכוננות. חוק ומוסר הם רצונו בלבד ומרותו אין לה גבול. כל כוחות השלטון הנחוצים משוקים בריבון, חקיקה, שיפוט, הפעלת כוח וארגון המשרות הנמוכות יותר.

כמו כן, מתורת הריבונות של הובס עולה שההתנגדות למרות אין לה כל הצדקה, אבל מצד שני גם אכן ההתנגדות מצליחה והשליט נופל מיניה וביה נתקבלה ההצדקה להתנגדות בדיעבד. אין מקום לשום תביעה של לגיטימיות ללא עוצמה וזה היה כמובן לצנינים בעיני המלוכנים, שדיברו על המסורת.

לכן, אף כי הובס סבר שהשלטון המלוכני הוא הטוב ביותר מהבחינה התועלתנית של השמירה על הביטחון, הרי כל שלטון שמצליח למלא את הפונקציה הזאת הוא טוב ולכן תורתו של הובס שימשה גם אצל הוגים רפובליקניים ופרלמנטריים.

אומרים על מדינה שנתכוננה כאשר המון אנשים באים לכלל הסכמה וכורתים ברית, כל אחד עם כל אחד, שיהא אשר יהא האדם, או תהא אשר תהא אסיפת האנשים, שיקבלו מן הרוב את הזכות להציג את האישיות של כולם (כלומר להיות נציגם) - הרי שכל אחד, הן מי שהצביע בעד זה והן מי שהצביע נגד, יסמיך את כל פעולותיהם או שיפוטיהם של אותו אדם או של אותה אסיפת אנשים באותה הדרך כאילו היו שלו, לתכלית זו כדי שיחיו בשלום ביניהם ויהיו מוגנים מפני בני אדם אחרים.