מדע מדינת תורתך - 2

מחבר המאמר: ד"ר אורי בגנו

 

המדינה

הואיל וביסוד הסדנה מונחת השאיפה ליצירת תחום מחקר חדשני ויומרני – מחשבה מדינית השוואתית – הצבת המחשבה המדינית היהודית לצד עמיתותיה, הערבית והאירופית – הרי מתבקש כי נקודת המוצא של הסדנה תינעץ במאה השבע עשרה. כך, מפאת המפנה שחל במהלכה בהגדרת המדינה הן מן ההבט האמפירי, הן ברובד המחשבתי והן במימד של המקורות.

 

המדינה האמפירית

במחקר מדע המדינה ובעיקר בתחום ההתמחות של היחסים הבינלאומיים נהוג לתארך את ראשיתה של המדינה למאה השבע עשרה. אמנם, תהליכים היסטוריים כשמם כן הם, מתפרשים על פני תקופה ארוכה, כהצטברות של שינויים רבים, שלא תמיד נראים לעין בתקופת התרחשותם, כאשר רק ב'ראיה לאחור' ניתן להצביע על התמורה המפליגה שהתחוללה, יחד עם זאת, למבקשים דיוק, הרי נקודת ההתייחסות היא שנת 1648, סיומה של מלחמת שלושים השנה בחתימת חוזה וסטפליה. המפנה, שחל בעקבות קריסת האימפריה הרומית הקדושה, כתוצאתה המובהקת של המלחמה, עלייתן של המדינות המנצחות, צרפת ושבדיה, וכינונו של שלום וסטפליה, בא לידי ביטוי בהכרה בהגדרה הטריטוריאלית של המדינה. לראשונה, הוקמה באירופה מערכת של מדינות טריטוריאליות שניתן היה לשרטט את שטחן על גבי מפה בגבולות ברורים ובעיקר מוכרים על ידי המדינות האחרות. שלום וסטפליה הביא לתולדות המדינה את ההכרה שהריבונות בתוך גבולות המדינה נתונה באופן מוחלט לשלטון של אותה מדינה, ללא כפיפות פורמלית לכל מרות-על שהיא, בין דתית ובין פוליטית. עצמאותה המוחלטת והבלתי מוגבלת של המדינה וסמכותה להתוות את דרכה בלא התערבות חיצונית היו לאדניה של המערכת הבינלאומית כפי שהיא מוכרת עד היום.

כל זאת, בעוד שהן לעת העתיקה והן לימי הביניים לא היתה מוכרת מציאות של מדינה.

התיאוריה הפוליטית שהנחתה את ההתארגנות בקיבוץ מדיני בעת העתיקה היתה הדיכוטומיה של עיר -עולם. שני מופעים קיצוניים של ישות פוליטית, האחד בדמותה של עיר, מאתונה, ספרטה, קרתגו ועד רומא, השני, בדמותן של אימפריות, המצרית, האשורית, החתית, הבבלית והפרסית ושוב עד רומא, שאיחדה לבסוף את שני הקצוות לרעיון אחד: עיר אשר פרשה את שלטונה על העולם כולו.

המערכת הבינלאומית של העולם העתיק היתה בלתי יציבה, נזילה ומשתנה, כמו גם חסרת זהות בין הארץ לבין שלטונה. כך, ניתן לאתונה לעמוד בראש התאגדות של ערים יווניות, שהשיגה השגים טריטוריאליים מרשימים ולאחר תבוסתה הסופית במלחמות הפלופונסוס להצטמק חזרה לגבולותיה המצומצמים של העיר אתונה. אימפריה קבעה את גבולה במקום שאליו הגיעו גייסותיה (קו עצירה שווה לקו הגנה) ולאחר מכן היתה נאלצת לסבול התקפות חוזרות ונשנות של אימפריות "שכנות" או של שבטים והתארגנויות צבאיות בסגנון זה או אחר, בד בבד עם תופעות של "מתיחת יתר" כלכלית, שלא אפשרו לה להמשיך ולהחזיק באימפריה, חלקה או אף כולה, תהליכים אשר הגיעו במקרים קיצוניים לתופעה הידועה בשם "פוליטיסייד": מיגור היישות הפוליטית.

השיטה הפאודלית של ימי הביניים הוסיפה להרחיק לכת מבחינת העדרו של שלטון מרכזי. המלך של ימי הביניים היה נתון ברוב המקרים בתוך מבנה אשר מעליו ניצבה הסמכות הדתית, הכנסיה, ולכאורה מתחתיו, אך תוך כדי תלותו בהם, שהיתה לעיתים קרובות כמעט מלאה, הפאודלים. מלכי ימי הביניים הסתמכו על האצולה כאשר היה עליהם לגייס חיילים כדי לצאת למלחמה או להגן על קרקעותיהם; גביית המיסים, תוך כדי גזירת עמלה שמנה שלפרקים הגיעה אף למלוא הסכום, היתה נחלתם של הפאודלים; האצילים אכלסו גם את חצר המלך, שהיתה אמונה על הניהול היומיומי של הממלכה. העדר מושג הריבונות בימי הביניים הביא אף למצבים אבסורדיים, אם כי נפוצים, של איחוד כתרים, איחוד אישי שבו אדם אחד הוא מלכן של שתי ממלכות נפרדות; נאמנות של אצילים בממלכה אחת למלך האויב; טענת מלך לזכותו מכוח ירושה על שטחים מעבר לים או לתעלה וכד'.

לפיכך, תהליך נטילת העוצמה הפוליטית מידיהם של האצילים (לצד מבצעים לחיסולם, שמלחמת השושנים היא דוגמה לאחד המוצלחים שבהם), בא לידי ביטוי בהחלפתם במנגנון בירוקרטי שהלך והתמקצע, בהקמתו של גרעין צבא קבע וכינונה של מערכת מיסוי יעילה יותר. בה בעת התנהל תהליך חילון החיים הפוליטיים והתבססותה של התפיסה כי ההתאגדות המדינית קיימת אך ורק למען יעדים מדיניים אשר הביאו לידי סילוקה של הכנסיה מהזירה המדינית, שעמדה עתה בפני עצמה, חופשית מכל שיקול אחר מלבד אמנות הממשל.

 

מחשבה מדינית

המחשבה המדינית (כפי שהוסכם בסדנה, לצורך הנוחות בדיון, יינעל המונח "מחשבה מדינית" לטובת המחשבה הפוליטית על אודות המדינה בלבד, על פי רמת הניתוח: המדינה - "לחשוב מדינה" על כל המשתמע מכך. כל תפיסה אחרת, חברתית, כלכלית ואנושית כמו גם שימוש ברמת הניתוח: הפרט, יופנו לטיפולן של "המחשבה הפוליטית", "הפילוסופיה הפוליטית" ו"התיאוריה הפוליטית"), אשר ניתן לראות בניקולו מקיאוולי את אביה מולידה, העניקה להתפתחות הפוליטית של עליית המדינה את הגושפנקא הפילוסופית. מקיאוולי יותר מכל הוגה אחר, יצר את המשמעות שנצמדה למושג מדינה בשימוש הפוליטי המודרני. אפילו המילה עצמה ככנויו של גוף פוליטי ריבוני נפוצה כנראה בשפות המודרניות בעיקר בזכות כתביו. המדינה כעוצמה מאורגנת עליונה בתוך שטחה וחותרת למדיניות מודעת של הגדלתה והאדרתה ביחסיה עם מדינות אחרות נהפכה לא רק למוסד הפוליטי המודרני הטפוסי ביותר אלא גם במידה הולכת וגוברת למוסד רב העצמה ביותר שבחברה המודרנית.

שני הספרים החשובים של מקיאבלי הם הנסיך והעיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליביוס. שני הספרים מבטאים שתי בחינות של אותו נושא: הסיבות לעלייתן ולשקיעתן של מדינות, והאמצעים שבהם יוכלו המדינאים להבטיח את התמדתן. הנסיך מטפל במלוכות או בממשלות אבסולוטיות והעיונים בעיקר ברפובליקה הרומית. שני הספרים מגלים באותה מידה את הסגולות שמקיאוולי נודע בהם במיוחד, כגון שויון נפש כלפי שימוש באמצעים בלתי מוסריים למטרות פוליטיות וההשקפה שהמימשל תלוי לרוב באלימות ובעורמה. מה שאינו מופיע בנסיך הרי זו התלהבותו הכנה למימשל עממי מן הסוג המודגם בריפובליקה הרומית.

מאחורי כל דבר כמעט שמקיאבלי אמר על המדיניות הפוליטית עומדת ההנחה שטבע האדם הוא אנוכי במהותו והמניעים היעילים שהמדינאי צריך להסתמך עליהם הם היקש מעקרון זה, כגון צורך ההמונים בביטחון ושאיפת השליטים לעצמה. לפיכך, הואשם מקיאוולי בחוסר מוסריות ובעידוד הנסיך לאלימות, אולם עיון יותר מעמיק מראה שמקיאוולי הפריד בין המוסר לבין הפוליטיקה כמו שהוא מסיר מעל הפוליטיקה את כל שאר השיקולים וכותב עליה כעל תכלית לעצמה:

הדת העתיקה לא קידשה אלא אנשים המלאים בתהילה ארצית, כמו שהיו מפקדי צבאות ומנהיגים של רפובליקות. הדת שלנו היללה אנשים ענווים ורוחניים יותר משהיללה אנשי מעשה. ואת הטוב העילאי העליון היא ראתה בענווה, בשפלות הרוח, ובבוז לדברים האנושיים; הדת האחרת ראתה את הטוב העילאי בגדלות הרוח, בכוח הגוף, ובכל שאר הדברים היכולים להפוך את האנשים לחזקים ביותר. ואם הדת שלנו דורשת שיהיה בך כוח, היא מתכוונת שתהיה מסוגל לשאת יותר בסבל מאשר שתהיה מסוגל לעשות מעשה שיש בו עוצמה.נראה אפוא שאורח חיים זה החליש את העולם ונתן אותו טרף בידיהם של אנשים נפשעים, היכולים למשול בו בבטחה, שהרי הם רואים איך כלל האנשים, כדי להגיע לגן עדן נותנים דעתם לנשיאה בסבל המכות יותר מאשר לנקמה בעבורן (עיונים 143)

ב-1589, איטלקי אחר בשם ג'ובני בוטרו כתב ספר בשם Regione di Stato, אשר ניתן לתרגום כטובת המדינה, כמו גם סיבה, טעם או הגיון המדינה, אשר נפתח בהגדרה: "המדינה פירושה קיומו של שלטון יציב על בני אדם וטובת המדינה עניינה להכיר את האמצעים היעילים כדי לייסד, לשמר ולפתח שלטון מעין זה". יחד עם זאת, את המונח Raison d'état, אשר טבע הקרדינל רישליה, ואשר מייחס מהות ערכית ומוסרית למדינה, לאינטרס הלאומי ולהחלטות פוליטיות שמונעות על ידי כך, תולים רבים בהגותו של מקיאוולי.

 

עיקרון כללי שני שמקיאבלי מניחו מראש בכל דבריו הוא חשיבותו העליונה של המחוקק. מדינה מוצלחת חייבת להיוסד על ידי איש יחיד והחוקים והמימשל הנוצרים על ידו קובעים את אופיו הלאומי של עמו. המעלות המוסריות והאזרחיות צומחות מתוך החוק וכאשר חברה שוקעת בשחיתות היא אינה יכולה בשום פנים לתקן את עצמה אלא חייבת להינתן בידיו של מחוקק יחיד שישיב ימיה כקדם.

את דמותו של מייסד מדינה מחוקק תיאר מקיאוולי, בין השאר, בפרשנותו לדמותו של משה רבנו, על פיה משה היה נביא חמוש, מחוקק חוקים ומייסד מדינה, בעליה של סגולה ייחודית כמוה ניתן למתי מעט (הוא מזכיר ארבעה מהם):

אך בבואנו אל אלה שנעשו נסיכים בזכות המידה הטובה שלהם עצמם ולא בגלל פורטונה, אני אומר שהבולטים ביותר הם משה, כורש, רומולוס, תזאוס ודומיהם. ואף על פי שאין לדון במשה, כי היה רק מוציא לפועל של הדברים שציווה עליו א, יש להעריצו למרות זאת, ולא רק בגלל החסד שבגללו נמצא ראוי לדבר עם א (הנסיך, 27).

השרדותן של מדינות חדשות, על פי מקיאוולי, המוקמות בזכות כשרונותיו של המנהיג ולא כתוצאה של מזלו הטוב (פורטונה), תלויה בכשרון הנהגה מדינית וצבאית מיוחד במינו. כמו כן, ככל שהנסיבות של הציבור אותו מנהיג המייסד הראשון קשות יותר, יחד עם ביוגרפיה אישית של עוני וסבל, כך יהיה מוכשר יותר להנהגה:

היה נחוץ אפוא שמשה ימצא את עם ישראל משועבד במצרים ומעונה בידי המצרים כדי שיהיו מוכנים ללכת בעקבותיו על מנת לצאת מעבדות (שם).

מי שבדומה לאלו נעשה נסיך באמצעות המידה הטובה, רוכש את הנסיכות בקושי, אך מחזיק בה בקלות; והקשיים העומדים בפניו ברכישת הנסיכות נובעים בחלקם מסדרים חדשים ושיטות חדשות שהוא נאלץ להנהיג כדי לבסס את מדינתו ואת ביטחונו (שם, 28).

מאפיין שני שייחד את גדולי המנהיגים על פי מקיאוולי, הוא היכולת לפעול בתקיפות מבלי להירתע אף ממעשי אכזריות ושפיכות דמים. משום כך, הוא מציג את המנהיג האידיאלי לא רק כאיש פוליטי אלא רק כמצביא. כושר המנהיגות שלו לא יועיל במידה ולא יהיה לו גיבוי של עצמה צבאית:

כל הנביאים החמושים ניצחו והלא חמושים נהרסו. כי מלבד הדברים שנאמרו, טבע העם הוא הפכפך וקל לשכנע אותם בדבר אחד, אבל קשה לקבע אותם באותה דעה; ורצוי, אם כן, שהדברים יהיו מסודרים כך, שכאשר אין הם מאמינים עוד, אפשר יהיה באמצעות כוח להביא אותם לידי כך שיאמינו. משה, כורש, תזאוס ורומולוס לא היו יכולים להביא לידי כך שחוקותיהם יישמרו לאורך זמן, אלמלא היו חמושים. (שם, 29)

ומי שקורא את התנ"ך קריאה חכמה, יראה שמשה, על מנת לקדם את חוקיו וסדריו, נאלץ להרוג אינספור אנשים שהתנגדו לתכניותיו אך ורק מתוך צרות עין (דיונים, 316).

בהתאם לכך הוא מציג את עצם הפעולה של השתלטות על ארץ חדשה כמעשה מובהק של אלימות:

מקימי הערים הם חופשיים. כאשר כמה עמים, אם תחת מרותו של נסיך ואם בהיותם ברשות עצמם, נאלצים, בגלל מחלה, רעב או מלחמה, לעזוב את מולדתם ולחפש לעצמם מקום מושב חדש: הללו, או שהם מתגוררים בערים שהם מוצאים בארצות שכבשו, כמו שעשה משה (דיונים, 6)

כמו שנאמר לעיל, עמים כאלה יוצאים מארצותיהם לאחר שהצורך מגרשם משם, והצורך נולד מרעב או ממלחמה ומדיכוי שמדכאים אותם בארצותיהם שלהם, כך שהם נאלצים לחפש ארצות חדשות. ועמים אלו, אם הם גדולים, נכנסים אז בכוח לארצות של אחרים, הורגים את התושבים, משתלטים על רכושם, מקימים מלוכה חדשה ומחליפים את שם הארץ, כמו שעשה משה ועשו העמים שכבשו את הקיסרות הרומית.

גם משה קרא בשם יהודה לאותו חלק של סוריה שכבש. ומכיוון שאמרתי לעיל שעמים כאלה מגורשים לעתים ממקום מושבם בגלל מלחמה, ולכן הם נאלצים לחפש ארצות אחרות, ברצוני להביא את הדוגמה של המאוריסים, עמים שהיו בסוריה בימי קדם. הם שמעו כי העם העברי בא, וכיוון שהעריכו שלא יוכלו לעמוד נגדם חשבו שמוטב להציל את עצמם ולעזוב את ארצם, מלאבד את חייהם כדי להציל את זו; והם קמו אפוא עם משפחותיהם והסתלקו לאפריקה, שם קבעו את מושבם כשהם מגרשים את התושבים שמצאו במקומות האלה. וכך היה, שאלה שלא יכלו להגן על ארצם יכלו לכבוש את זו של האחרים; ופרוקופיוס, שכותב על המלחמה שנלחם בליסאריוס בוונדלים, כובשי אפריקה, מדווח שקרא מילים שנכתבו על אי אלו עמודים במקומות שבהם גרו המאוריסים האלה, ואמרו: "אנו המאוריסים, שברחנו מפני השודד יהושע, בנו של נאבה''. (שם, 159-158).

לצד משה, מופיע גם דוד ברשימת המנהיגים (אמנם לא בארבעת הנבחרים שהובאו לעיל) הראויים. דוד מופיע כדוגמה מוצלחת להתנהגות הנכונה של שליט חדש: חיסול הממסד הקיים ויצירת ממסד פוליטי, כלכלי וצבאי חדש. יתר על כן, דוד, על פי מקיאוולי, לא רק שניצח במאבקו נגד שאול והמליך עצמו על יהודה, הוא אף כבש את כל המדינות השכנות והוריש ממלכה גדולה לבנו. הקשר הדיון אצל מקיאוולי הוא לטיעונו כי אחרי שליט מעולה יחזיק גם שליט חלש, אך לא יהיה שום סיכוי למדינה אם שני שליטים חלשים יבואו בזה אחר זה. לעומת זאת, מלכות דוד ושלמה מובאת כדוגמה הלא רומית הראשונה לשיא שתגיע אליו הממלכה אם ישלטו בה שני מלכים מוצלחים זה לאחר זה. דוד מוצג כמצביא ומקים ממלכה ושושלת ושלמה כמי שקיים ממלכה שלווה ומשגשגת. לפיכך, במושגיו של מקיאוולי, דוד היה בעל הסגולה הטובה ושלמה בעל המזל הטוב. רחבעם לעומתם היה חסר הן את זה והן את זה. לפיכך, מקיאוולי שגילה ענין בעם ישראל כל עוד ניתן היה ללמוד כיצד להציל עם משעבוד, לייסד מדינה ולחוקק חוקים (משה), לתפוס שלטון ולהקים משטר יציב (דוד), ולשמר אותו בהצלחה (שלמה), איננו מתעניין בהדרדרות של מלכים שהוא מגדיר ככשלון פוליטי, ואמנם אין אצלו שום אזכור לתולדותיו הפוליטיים של עם ישראל לאחר רחבעם.

 

המקורות

המאה השבע עשרה היא המאה התנ"כית ביותר בעת החדשה. מסתבר שתהליכים הקשורים ברפורמציה, בעליית כוחו של המלך על חשבון ירידת כוחה הפוליטי של הכנסיה, בחיפוש אחר תפיסות חדשות, שצונזרו עד כה מהקנון של אירופה הקתולית, הביאו לידי התעניינות מחודשת בתנ"ך, כאשר בתוך כך לא נפקד מקומו של העיון הפוליטי. ההוגים הפוליטיים של המאה השבע עשרה, אשר מצאו בתנ"ך רעיונות של ייסוד מדינה על בסיס של אמנה חברתית וברית, טענות לטובת משטר רפובליקני ותפיסות חוק מדיני שתאמו את השקפתם, הם אלו שהניחו את היסוד למחשבה המדינית של המדינה המודרנית. לפיכך, השפעת רעיונות אלו ניכרת בכל הניסוי האנושי הגדול בכינון סוגי משטרים ונפילתם החל מן המאה השמונה עשרה, באידיאולוגיות הגדולות של המאה התשע עשרה ובניצחונה (בינתיים) של הדמוקרטיה הליברלית בשלהי המאה העשרים.

ההשערה, העומדת ביסודה של הסדנה, היא שהמתודה ההשוואתית של המחשבה המדינית תוכל להוציא בשיטת ה'רקונסטרוקציה של הטקסט' את המקורות הפוליטיים היהודיים המצוטטים על מנת לבצע תהליך של אורתוקסיזציה של המחשבה המדינית, במובן המקורי של המונח, אורתו=ישר, דוקסה=סברה. לנפות כדי למפות את מארג הרעיונות הפוליטיים הרלוונטיים למדינת ישראל של הכאן והעכשיו.